....הביקורת של הר-גיל יוצרת תמונת רנטגן של המסע האתי של ליבנה אל מול חברים ומשפחה, ומותיר את העד-הקורא חסר נשימה, בדיוק כמו העד-הצופה בסרט של ליבנה, שבעצמו נותר גם הוא חסר נשימה בסוף מסעו. (דן גבע, תקריב 10)


במהלך הצפיה התחושה היתה 'איך אתה יכול לעשות דבר כזה' – הרי היו שביקשו במפורש שתשאיר אותם במנוחה וכאילו כפית עליהם לקחת חלק במשהו שלא נכון להם לקחת בו חלק.
אבל אחרי שרואים את כל הסרט, אני חושב שעשית מלאכה מופלאה באופן שבו לא הצגת לאף אחד אחר מלבד לך עצמך שאלות או דילמות.
אני חושב שאם מנתקים את החוויה האישית ומתיחסים לסוגיות שהעלית ללא ההקשר לארוע ספיציפי, הסרט פשוט מרשים.
לו הייתי היום איזה קודקוד האמון על חינוך המפקדים הבאים של 'צבא הירוקים' הייתי הופך אותו לסרט חובה – הצבא שלנו כל כך התרגל לחפש אשמים במקום לחפש את האמת ולהפיק את הלקחים הנדרשים, עד שסרט כזה – כך אני מאמין – יש בו ללמד שאין כל פסול בהצגת האמת כפי שהיא, כולל האמת הריגשית הכרוכה בכך ובכלל לא אתפלא אם יסתבר שפתחת שיח חדש בצבא שלנו, אבל זה יגידו הימים.
בכל מקרה – בעיני זה הי הסרט חשוב

י. הרצוג
 

 _________________________________________________________________________


 

אוריאל מנוחין יצירת מופת. הזכיר לי במידת-מה את אדיפוס המלך שמגלה אמת נוראית על עצמו; הסצינה עם הבנות הזכירה לי את האבא ב "כולם היו בניי" שהבנים שלו (כאן בנות) מגלים שהוא לא מה שהם חשבו. כמובן שלא מדובר באותו סדר גודל של חטאים חלילה

שאול סלע צפיתי בסרט וזה הזכיר לי זירות קרב במלחמת אוקטובר (יוה"כ) שהכרתי.

סיפורם של חיילי מעוז ליטוף שהיו יכולים להתפנות בלילה שבין 6 ל 7 לאוקטובר ,אלא שממפקדת האוגדה לא אישרו להם להתפנות. הסיפור נגמר ב אחת בצהריים עם הרוגים מיותרים וכניעה.

הסיפור השני הוא של פלוגה ל שהוטל עליה לפתוח את הציר למעוז בודפשט. הפלוגה קיבלה מידע מוטעה מהמחט וספגה כמות אסטרונומית של הרוגים ופצועים.
שאול סלע אולי הוא רצה לחזור הביתה בשלום וברגע האמת נפל לו האסימון ?


אוריאל מנוחין עוד כמה נקודות. קמב"ץ זגגי מצד אחד, כדמות שיודעת את האמת על מיכה, כמי שאולי עזר להציל את המצב בפניה למפקד האוגדה(ושילם על כך בגירוש ונידוי). מצד שני, התיאור שלו את המפקדים כהלומי-קרב תוך כדי קרב, נדמה כתפיסה לא-נכונה של המציאות; מילשטיין לא מצא פגם מהותי בתיפקודם, וגם החיילים הפשוטים מספרים שחוו מפקדים שנתנו פקודות ותיפקדו (כפי שהכירו אותם) ואחד אמר שאף אחד לא יכול לקחת את האמת או החוויה הזאת ממנו; הוא יודע מה הוא חווה. הקטע של יאנוש מדבר, לקוח מתוכנית שעוסקת באנשים שהיו באור הזרקורים וכבר לא שם. יאנוש מתאר עצמו שם כמי שלא מימש את עצמו, כמי שחיין הם החמצה ובכלל נראה בדיכאון עמוק. אני עדיין מעבד ומנסה לעכל את הסרט המטלטל הזה, ואלו הן מחשבות תוך כדי תנועה

אוריאל מנוחין הסרט מעלה שאלות על הערך שבגילוי האמת (האמת יכולה להיות הורסת, ולאו-דווקא מרפאת או גואלת). על הערך של החברות ולכידות החבורה, לעומת הערך בחשיפת הדברים הכואבים שקרו. על היחס בין החלקי לשלם. הסרט הציג אמת, אבל בהכרח אמת חלקית; הקרב הכיל, כפי שאמר המג"ד, סיפורים רבים שלא הוצגו: לחימה בחירוף נפש של החיילים הפשוטים ובמידת-מה חלק מהמפקדים. אם חייבים לזכור נרטיב אחד, איזה מהרבים ראוי לזכור. סרט על כבוד (של המג"ד, של הנופלים, של הקמב"ץ, של יוצר הסרט) ועל טראומה. בקיצור, סרט חובה שצפייה בו, אולי, תהפוך אותנו לרגישים יותר וחכמים יותר לקראת האתגרים שעוד עומדים לפנינו.


_________________________________________________________________________

שמע, זה אחד החזקים הכי חזקים ומטלטלים שראיתי.

אני מנסה להתייחס אליו בכמה מישורים

במישור האמנותי אני רואה את הסרט כיצירה גדולה, ברכטית, אי אפשר להישאר אדיש אליה, מטלטלת, לא קלישאתית ולא שגרתית, לא "מורשת קרב" פלקטי וגם לא "תחקיר" שחושף איזה מחדל לכאורה, ממש מעשה אמנות. ההתמודדות עם הזכרון והעקשנות לרדת לעומק ולשחזר את החוויה מזכירה יצירות גדולות כמו "בעקבות הזמן האבוד"  - להבדיל, כי שם מדובר בזכרונות בנאליים וכאן בזכרונות דרמטיים.

במישור האישי - שלך עם המשפחה שלך והחברים שלך - הנכונות שלך לשלם את המחיר בכד להיות כנה עד הסוף  היא פשוט מדהימה, אין לי מילים יותר רגועות ושגרתיות. אני מצאתי את עצמי מזדהה גם עם עירא וגם עם ענת וצועק לך להרפות, לא ללכת יותר קדימה, בשביל מה?  בשביל האמנות? בשביל התרפיה? זה שווה לך?  לצופה נוצרת חוויה אדירה, אבל לך?  למשפחה? לחברים?   מרתק איך החבורה הזאת תגיב. המשפחה אני חושב שתתגבר ותתחזק -  אחרי הסרט המדהים שעשית על הבת שלך...  המשפחה תכיל גם את זה. ואתה? ישן בלילה מאז הסרט?

במישור המקצועי -  מצפייה בסרט וגם מהיכרות שלי עם התחקירים אני חושב שאתה שופט את עצמך בחומרה גדולה מדי. מה שחשוב זה הסך הכל, ובסך הכל הייתם במצב קשה ובזכות התפקוד הנכון שלכם, של עירא ושלך ושל שאר המפקדים - יצאתם מזה, נחלצתם. אם במהלך הקרב עשיתם טעויות, פחדתם, היו רגעים שאולי לא הייתם בפוקוס - אז מה? אתם בני אדם, הסך הכל הוא מה שחשוב, ובסך הכל שמרתם על קור רוח וקיבלתם החלטות ושלטתם ותפקדתם.  בלחץ האירועים יכול להיות שהיית צריך לברר מה קרה לטנק שאיבדת - אבל בלחץ הכללי קורה שתשומת הלב מדלגת על פרטים. מה גם שכל הצוות נחלץ, אז מציע לך להרפות.  מה שהייתי מברר עם עצמי, אם הייתי מג"ד - זה איך בכלל נכנסתי לסיטואציה הזו - שאני נע בשטח אויב באופן לא מאובטח - אם יש לקח מקצועי ברמה הטקטית שנכון ללמוד מהסיפור שלכם זה הלקח.  אבל זה כבר סיפור אחר. מציע לא להקשיב יותר מדי לאורי מילשטיין, הוא פרובוקטור ולא באמת מבין בצבא,  הופך כל טעות לפשלה נוראית ויודע בוודאות לספר על המוטיבציות של כל מפקד - שהם כמובן נלוזות וניהליסטיות וכו'. שדה הקרב הוא ממלכת אי הוודאות ודברים בהכרח משתבשים, השאלה איך מתפקדים כאשר דברים משתבשים, כי הנחת העבודה היא שהם ישתבשו.

דורון מיינרט

_________________________________________________________________________


מיכה יקר!
אתמול צפיתי, מרותק, בסרט שלך. תודה.
זה אחד הסרטים האמיצים והכנים שראיתי. מוריד את הכובע!
יצרת סרט מרתק רגשית וקולנועית שבו ברור שאתה עובר תהליך שנוגע בעצבים הכי רגישים שלך אבל לא רק שלך. תהליך קשה שיכול אף לסכן אותך אישית בחייך היום. הסרט הזה חשוב בעיני בכל כך הרבה רבדים שלא אוכל להרחיב כאן על הכל אבל מיכה - ירית בטרומפלדור! וטוב שכך.
ע. ינוב

Go to top